התהליך התחיל מתחושות מוזרות באזור השכמות.
ראשית עקצוצים קלים שהפכו לתחושת משיכה שנסתיימו בזוג כנפונים שקופים שצמחו לי על הגב והתנערו ברוב נחת ופאר אנה וימינה, עד כי הרגשתי שרגלי מתנתקות מן הרצפה וכל גופי, שנשתנה והפך לחרקי משהו, פצח במעוף דרורי לכיוון בלתי ידוע.
את הפרטים אני זוכרת במטושטש, תבינו, הייתי בסוג של אגיטציה, אמנם תמיד רציתי לעוף, אולם את גופי הנאה להמיר בגופו של זבוב? זו כבר אופרה אחרת, כמו שאמר אפללו הזכור לטוב, למרות שאין לו שמץ יידע כזה או אחר, מה היא אופרה בעצם.
אני זוכרת רוח צפון מערבית, כזאת שבימים רגילים אני מברכת עליה וקוראת לה בריזה, מעיפה אותי דרך אבן גבירול, יהודה לוי עד לבניין אפור משהו, שם הוטחתי בחלון אטום באופן ישראלי משהו, כי תוך שניה נמצא חרך שדרכו התגלגלתי לחדר שהיה בו כלום, למעט הרבה מאוד אבק, כזה שמכסה את החדרים בסרטים הוליוודיים ישנים, אלה שמספרים את סיפורו של הרוזן דרקולה.
בדרך כלל האבק גורם לי לאלרגיה, אולם בהיפוך הזבובי שלי, זה עשה נדה. כאות שמחה לחידוש, התפלשתי בו קצת אנה ואנה והתפעלתי מפטריות האבק שיצרתי סביבי, שהזכירו את זו של הירושימה, עד שרוח פרצים מהיכן שהו נשאה אותי באוויר ומצאתי אותי צמוד לחתיכת בדיל צהבהב על כתפו של איש תמיר, עם הבעה בלתי אינטליגנטית, שעמד ביחד עם עוד כמה בתוך מעלית שנסעה כלפי מטה.
הנסיעה ארכה ימבה מן הרגיל, כך היה לי זמן להביט בנוכחים ולגלות שבסמוך לפח שלי היו עוד כמה, חלקם שהזכירו עלה תאנה וחלקם חרב ושיבולת מוצלבים, כולם על אותה כתף של האיש הגבוה. על ידו עמד אחד עב ממדים, פוזל ומתקרח, הוא התנשף בכבדות ופיזר רסיסי רוק בעיקר ימינה. בצמוד לו עמד כרסתן מתקרח, מעונב לעילא חובש תוסף שיער שזזה גם היא קצת ימינה.
היו עוד כמה פרצופים במעלית, בסך הכל כתריסר, אבל החלטתי להתמקד בשני האחרונים כי מרבצי המשטמה שעלו מהם, האחד כלפי השני וגם הנגבה, היו כה עזים, שלא יכולתי להסיר את מבטי מהם אפילו לרגע.
באינסטינקט של זבוב, שאימצתי מהר משהיה מצופה, נצמדתי לבדיל, כי זו שימשה כיסוי מושלם לגופי הקטון, שהיה מכוסה באבק מחדרו של דרקולה ויחד אתו מצאתי את עצמי בחדר גדול מאוד, מלא מכשור מצפצף ומהבהב שהיו בו כמה כוסיות שבימים רגילים הייתי לוקחת אותן בלי מלח, אולם במצבי הזבובי זה לא היה עוד בטוח. בעת שכלי הרכב המאולתר שלי תפס את מקומו ליד השולחן ושלח ידו לצלחת של כעכים שטוחים, כאלה מן הטלוויזיה, הרגשתי חשופה יותר מדי, והתעופפתי לעבר הקיר, שם מצאתי כתם הולם, כנראה זבוב אחר שנתפס בקלקלתו ונמרח שם, והתמזגתי אתו ביכולות הזבוביות שפתחתי בו ברגע.
החדר התמלא בכל מיני, כולל אישה גבוהה עם חוטם גדול, שפיזזה כאילו היא בלרינה, עוד מילה שלמדתי מאפללו, למרות שגם את פרושה הוא לא ממש יודע, וכמה גורילות שמה שאפיין אותן, הוא מבט שלא נח לרגע. אל השולחן הסבה אחת שרשמה בפנקס קטן רשומות קצרצרות בשפת סתרים שבטח הבינה והמון מפות מהוהות עם ימבה סימונים והערות כמו: "כאן אי אפשר", "זה בלתי ניתן לביצוע", "כרוך באבדות בחמש ספרות", "כאן אין כלום", "גם כאן אין כלום", "פה כבר היינו", "את זה כבר עשינו", "את זה לא לעשות כי גלנט רצה ככה".
אחרי שקט שלווה בקולות גריסה של הכעכים השטוחים, היו כמה "גולפים", או צלילי לגימה של דייט אשכוליות מתוצרת גת, גבעת חיים איחוד, אבל מי זוכר שהם היו הבעלים, זה כעת של קוקה קולה, והאיש עם תוסף השיער, זה שפונה ימינה, פתח את הישיבה במה שנשמע, כמו נאום מוטיבציה של הגננת נחמה.
בשלב הזה, האיש התמיר, זה שעל כתפו הגעתי שמה, פתח בסקירה משלו, שהמוטו שלה היה הסבר בלתי אינטליגנטי של כל מה שאי אפשר לעשות בעזה. בשלב הזה הגוץ הפוזל איבד סבלנות ואמר – צרח ככה: "אם אי אפשר לעשות את זה וגם את זה וגם את ההוא שם, אז למה לכל הרוחות נכנסת לשמה?" האיש התמיר לא ענה, רק הסתכל במבט רב משמעות באיש עם תוסף השיער שמצמץ כעת יותר מן הרגיל בלפחות פעמיים. הבחורה, זו שהזכירה בלרינה, פצחה במונולוג ארוך שכלל הצעת איגוף מהפכנית, לפיו צהל יכבוש את אילת – האיש עם הבלורית לשעבר הס בה, ואמר שאילת שלנו יותר משישים שנה, ואז היא אמרה – סיננה באגביות שאננה משהו: "בביקור האחרון לא התרשמתי ככה, היא הזכירה לי יותר את אלכסנדריה, (הקצרנית רשמה בסימנים, "אנשים נראים ערבים, זוהמה ובזארים בכל רחובותיה"), ואז נסתנן דרך סנטה קטרינה ונעלה בתנועה חשאית עד רפיח, נכבוש אותה, נפרוץ את המעבר ונכבוש את עזה מן הדרום צפונה". הנוכחים היו בהלם. אחד, עם כיפה של מתנחל, מרננים שעומד בראש ארגון בטחוני חשוב, ביקש את רשות הדיבור ואמר -שאל, האם התוכנית תואמה עם פילדמרשל א-סיסי. היא השיבה בשלילה ואמרה רק שגם אותו צריך להפתיע, הרי כבר מילדותה אמרו לה שאין בוטחין בערבים באשר הם פה או שמה. כאן הזדעק ראש שירות לשעבר, שארשת פניו האינטליגנטית גרמה לו להתכווץ ולדבר בשקט מפתיע: "המצרים אינם ערבים" וההערה נגמרה בלחישה ונמוגה בקולות הפיצוח של שאריות הכעכים השטוחים, בעת שהגוץ הפוזל שפך את תכולת הקערה אל פיו שהפסיק לירוק לימין אולם רק לרגע.
איש תוסף השיער החליט לא להעלות את הצעת הבלרינה להצבעה ורשות הדיבור הוענקה לממושקף גמלוני שהבעה תבונית נמצאת במרחק גדול הימנה.
בהחלטיות בלתי מתפשרת הוא אמר ככה: "חיל הים יכבוש את עזה".
הנוכחים היו המומים, לא בשל הרעיון שדווקא נשמע הגיוני, אלא בעקבות הנחרצות שהאיש כלל לא רגיל בה. כל המבטים התרכזו בגמלוני וזה שטח את תוכניתו ככה: " נאגף את הנמל שלהם מן הים, הגל הראשון של שייטת 13 יסתנן פנימה, יחסל את צוותי אניות הסוחר העוגנות בו ויתחיל בהפגזה של מרגמות, על העיר עזה. העזתים יהיו משוכנעים ש - ISIS השתלט על הנמל שלהם, ויתחילו להתרוצץ אנה ואנה, לבסוף יתעשתו, יפנו לאו"ם לסיוע. ישראל תתנדב לסייע, חיל הים יסתער על הנמל, יהפוך כל אבן ומזח, ישתלט על אנשי השייטת שיילקחו בשבי ויושמו במחנה שבויים מאולתר בעתלית, סמוך לבסיס שלהם גם כרגע – למנוע מהם פוסט טראומה. המערכת תישכח שהם שייטים שלנו, במשא ומתן מייגע הם יוחלפו בעיתונאי אמריקאי בשבי ISIS, ובכך נכפר על כל האיוולות והחטאים שעשינו להם מעת שלטונו של הנתניהו.
התכנית נשא חן בעיני הנוכחים והאיש עם תוסף השיער העלה אותה להצבעה.
התקבל באיחוד קולות מפתיע. אפילו הצעיר עם הג'ל בשיער הצביע בעדה, כמו גם בעל הבלורית לשעבר, זו שאשתו קבלה תכנית טלוויזיה.
כאן תקף אותי השד, פשוט לא יכולתי יותר וממקום מרבצי צייצתי: אבל אין להם נמל בעזה!
תחילה היו המומים, כי הקול היה נשי במובהק, אולם תוכנו כלל לא התאים לבלרינה. הרבה ראשים סרקו את החדר ואחד הגורילות הניח את מבטו עלי דווקא. הוא התקרב כי לא היה בטוח אם מדובר בזבוב חי או מת דווקא.
לא יכולתי לקחת סיכונים, התנתקתי מן הקיר בפתחתי במעוף מנוסתי על סף היסטריה, אולם בדרכי הצלחתי להותיר לשלשת אפורה על תוסף השיער שנוטה ימינה.
שמעתי אחד מהם צועק לעברי, כסילה קטנה, הדיון היה על המלחמה הבאה בעזה.
טסתי לחדרו של דרקולה. התחפרתי באבק ובעת לילה מאוחרת שבתי הביתה.
בינתיים אני ממתינה למלחמה הבאה.
אם זה בתור זבוב או כוסית? על כך בפרק הבא של העיתונאית החוקרת זהבה.
נ.ב – ברזומה שלי סקופים נוספים, "הייתי כלבתו של הקולונל שולץ" והייתי המאהבת של נמצ'ק ב"מחניים".
כותב, (כי מה עוד אפשר לעשות כאן), מבקר ומייחל, כי נשאר עוד מקום לקמצוץ של אופטימיות.
